המילים "המערכה על שטחי סי" לא אומרות הרבה לאנשים. מאוד קשה לתווך לציבור מאבק על שטח פתוח שאין בו כלום מלבד כמה מבנים על גבעות נטושות. כדי להתחבר למציאות של שטחי סי ולבחור בה צד צריך למתוח שרירים, לצעוד ברגליים, לראות בעיניים ולחשוב מהראש. להגיע לשטח ולסייר. העיקרון מאחורי המערכה הוא שבכל הסכם עתידי עם הפלסטינים, נקודת המוצא תהיה המצב הקיים בשטח. ולכן, כל השנים הללו, עד ההסכם – אם יבוא – הן שנות מריבה על קרקע. מי שיצליח להשתלט על כמה שיותר דונמים, ירוויח.
זה סיפור של מספרים: שטחי סי הם 3.5 מיליון דונמים המהווים כ-60 אחוז מכלל שטחי יהודה ושומרון. חיים בהם כ-490 אלף מתנחלים על כ-62 אלף דונם, ועוד כ-250 אלף פלסטינים על יותר מ-100 אלף דונם. היחסים ברורים. אישורי הבנייה לא מספקים את שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו, אבל קצב העלייה בעבירות הבנייה אצל הפלסטינים לא דומה בכלל לזה של המתנחלים: לפי נתונים של עמותת רגבים יש כ-80 אלף מבנים בלתי חוקיים פלסטינים.
למרות נתוני הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית, ניסו המתנחלים לחשוב איך הם עולים על המגרש ונאבקים על שטח. הם גיבשו משוואה שלפיה מעט אנשים יוכלו להחזיק בהרבה שטח, והגו את רעיון החוות החקלאיות. גובש נוהל מיוחד במשרד הביטחון, ובשנים האחרונות נפרסו החוות. כך, משפחה אחת וכמה נערים שולטים על מאות דונמים של שטחי מרעה.
פיגוע הדקירה אתמול (רביעי) בהר חברון קרה בחווה כזו, "חוות יהודה". את החווה מאיישים רוני ואלישיב נחום, שנפצע. כמה פעמים בעבר הוצתה החווה, באחת הפעמים הוצתו 450 דונמים של שטחי מרעה. ממש הרס חקלאי. אתמול זה הגיע לפיגוע דקירה. פיגועי דקירה התרחשו בכמה חוות בשנים האחרונות – זה דפוס, זה טרור נגד המערכה על שטחי סי. המחבלים מגיעים לחוות, שלא תמיד מגודרות ומאובטחות, ומנסים לזרוע פחד במשפחות החקלאים. המטרה היא שהמתנחלים לא יצליחו לגייס משפחות למשימת החקלאות ויפקירו את השטח. זו התוצאה של מערכה שננטשה.
בממשלה הנוכחית דובר על שטחי סי. חלקים רבים מההסכמים הקואליציוניים מתעסקים בקרבות השטח הללו. מדובר על הוספת תקנים, תקציבים וסדר עדיפויות שונה. אך עד עכשיו הייתה הפקרות של ממש. אם היחס של מדינת ישראל ליישובים ביהודה ושומרון הוא כאל חצר אחורית, אז שטחי סי הם בבחינת אזור הדמדומים. תא שטח מורכב לא סימפטי ורחוק מהעין.
אלישע בן קימון צילום: אבי מועלםהמדינה פועלת בשטחי סי לפי מצב הרוח: אין תוכנית מסודרת, אין מדיניות אסטרטגית, אין ראייה לעתיד. כל אכיפה מתבצעת תמיד בתגובה למשהו אחר. למשל: יש התפרעויות של נערי גבעות? נגיע להרוס להם גבעה חדשה. יש ביקורת על בנייה פלסטינית בלתי חוקית? נעשה הריסה אחת מהדהדת. אף אחד לא מכוון קדימה. המינהל האזרחי שמבצע את המדיניות לא אשם – הוא מנסה לייצר שקט ולשמור על כמה שיותר אינטרסים. אבל המדינה הפקירה את המערכה לחלוטין.
על הממשלה הנוכחית לספק תוכנית ארוכת טווח עם יעדי אכיפה ברורים לשנים הבאות. לראות בעיניים איך המערכת משתנה – כדי שנוכל להגיד שלא נטשנו את המערכה על שטחי סי.
- אלישע בן קימון הוא כתב יהודה ושומרון של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
